<h1>אבודרהם סדר שחרית של חול</h1>
<h2>דף ז:</h2>
כתב הרמב"ם ז"ל נהגו העם ברוב ערינו לברך ברכות אלו זו אחר זו בבית הכנסת בין נתחייבו בהן בין לא נתחייבו בהן וטעות הוא ואין ראוי לעשות כן ולא יברך ברכה אלא אם כן נתחייב בה. וכתב רב נטרונאי בתשובת שאלה וברכות אלו לברך כל אחת ואחת בשעת' אי אפשר מפני טנופת הידים העסקניות אלא כשניעור אדם משינתו רוחץ פניו ידיו ורגליו כהוגן ומתחיל ומסדרן. וכל יחיד ויחיד חייב בהן. וכתב הרשב"א הא דאמרינן בפ' הרואה (סב, ב) כי מיתער לימא הכי אלהי נשמה וכו' דמשמע שאינו צריך ליטול ידיו דהא אמר אחר כולן כי משא ידיה וכו' מ"מ צריך לנקות ידיו ברחיצת מים או בצרורות או בכל דבר המנקה. וה"ר יהודה ב"ר ברזילי ברצלוני כתב דלאו למימרא שצריך לברך כל שיעשה כך אלא בעת שיזדמן לו לברכן ביחד. וכן כתב ר"י שאם לא שמע קול תרנגול כגון שהי' בדרך מברך שאין הברכה על התרנגול אלא על האורה שמבחין התרנגול ונהנה מן האורה והוא הדין בכולם. והרא"ש כתב וכל אותן ברכות שהן להנאתו כמו מלביש ערומים ושעשה לי כל צרכי אם אינו נהנה מהם כגון ששוכב על מטתו ערום או שהולך יחף אינו מברך אותם והאידנא נהיגי לברך אלו הברכות אחר שנטל ידיו דכל זמן שאין ידיו נקיות אינו יכול לברכם על הסדר. והא דאמרינן כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן היינו ברכת המצות שאומר בהן וצונו צריך לברך להקב"ה תחלה על מה שצונו וקרבנו לעבודתו אבל ברכה שהיא של הודאה ושבח כגון אלו יכול לברך אחר כן. ומיהו מלשון שסדרן בגמ' משמע שיכול לברך כל אלו הברכות קודם נטילת ידים וזהו סעד לדברי שלא תקנו לברך על נטילת ידים אלא לקריאת שמע ולתפלה עד כאן דבריו.
<h2>דף נו.</h2>
ואלו הן הדברים שצריך אדם להזהר בהם בק"ש, צריך שידגיש יו"ד של שמע ישראל שלא תבלע. וצריך להפסיק מעט בין אחד לברוך כדאמרי' בפסחים בפ' מקום שנהגו בענין ששה דברים עשו אנשי יריחו, וכורכין את שמע. היכי עבדי אמר רב יהודה אומרים שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד ולא היו מפסיקין. ופרש"י שלא היו מפסיקין בין אחד לברוך משמע שצריך להפסיק. והתוספות פירשו ולא היו מפסיקין בין שמע ישראל לשם דמשמע שישראל ישמעו השם או השם ישמע אותם. ובירושלמי משמע כפרש"י דאמר התם (פסחים פ"ד ה"ה) ר' יוסי ורבי זעירא בשם רבי שילא היו מפסיקין בין אחד לברוך.
וצריך להפסיק בין לעולם ועד לואהבת. וצריך להדגיש יו"ד של והיו, שלא יראה כקורא והאו. וצריך להפסיק מעט בין היום לעל לבבך שלא יהא נראה היום על לבבך ולא למחרת. ומזה הטעם גם כן צריך להפסיק בין אשר אנכי מצוה אתכם היום ובין לאהבה.
גרסינן בפסחים בפ' מקום שנהגו מאי טעמא מוספינן בשכמל"ו דאמר ר' שמעון בן פזי (ברא' מ"ט, א') ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים. וכתיב (שם מ"ט, ב') הקבצו ושמעו וגו'. בקש יעקב לגלות לבניו קץ הימים ונסתלקה ממנו שכינה אמר ח"ו שמא יש במטתי פסול כאברהם שיצא ממנו ישמעאל וכיצחק שיצא ממנו עשו, אמרו לו שמע ישראל, פירוש אבינו ה' אלהינו ה' אחד כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד. פתח הזקן ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. פירו' וזה אמרו פעם שנית ושמעו אל ישראל אביכם, כלומר מאחד זה שהוא ברוך שם כבוד מלכותו יהא קבלה בידכם וענו כלם ואמרו כן. אמרי רבנן היכי נעביד נמריה לא אמריה משה לא נמריה אמריה יעקב התקינו שיהו אומרים בשכמל"ו בחשאי.
ואמרינן באלה הדברים רבה למה ישראל אומרים בשכמל"ו בלחש בשעה שעלה משה למרום גנבו מן המלאכים ולמדו לישראל. אמר ר' שמואל בר נחמני משל לבן בתו של מלך שהיתה לו בת בתולה והיתה רואה בגדים נאים ואומרת לו קח לי הבגדים הללו והיה לוקח לה. פעם אחת נכנס לפלטרין של מלך וראה קוזמירון של מטרונה שם. פי' בגד נאה וחשוב. מה עשה גנב אותו ובא ונתנו לבתו. התחיל מצוה אותה ואומר לה כל הבגדים שלקחתי לך לבוש אותם בפרהסיא אבל קוזמירון זה גנוב הוא אל תלבשי אותו אלא מן הדלת ולפנים. כך אמר משה לישראל כל המצות שנתתי לכם ממה שקבלתי מהקב"ה אבל השם הזה שאני נותן לכם הוא ממה ששמעתי ממלאכי השרת שבו הם משבחים להקב"ה ונטלתי אותה מהן לכך תהיו אומרי' אותו בלחישה. למה אומרים אותו ביוה"כ בפרהסיא. לפי שהם כמלאכים לובשים לבנים ולא אוכלים ולא שותים ואין בהם לא חטא ולא עון. ואומר במדרש כשאמר יעקב לבניו שמא יש במטתי פסול אמרו לו בניו אין קץ בשמותינו ועל כן זכינו לידע את הקץ וגם חט אין בשמותינו.
יש נוהגין לומר אל מלך נאמן בתחלת ק"ש ואומר לתשלום רמ"ח תיבות שיש בק"ש דאמרי' באלה הדברים רבה (משלי ד, א) שמור מצותי וחיה שמור רמ"ח תיבות שבק"ש והקב"ה ישמור רמ"ח איברים שלך. ותמצא שחסר מהם שלש תיבות כי בפרשת שמע יש ארבעה וחמשים תיבות עם ברוך שם כבוד מלכותו שאנו מוסיפים ובפרשת והיה אם שמוע קכ"ב תיבות ובפרשת ציצית ס"ט תיבות סך הכל רמ"ה חסר שלש תיבות ועם אל מלך נאמן יהיה רמ"ח. ולכן הוסיפו אל מלך נאמן לפי שהוא נוטריקון של אמן כדאיתא בשבת (קיט, ב). וקאי אסיום דהבוחר בעמו ישראל באהבה, וי"א אמן אל מלך נאמן. והרמ"ה השיב על זה בתשובה וכתב ודאי אם הקדים וסיים הבוחר בעמו ישראל באהבה קודם ש"צ יכול לענות אמן כשיסיים ש"צ דלאו עונה אחר ברכותיו הוא אלא אחר ש"צ והפסקה ליכא דלא גרע משאלת שלום דמפסקינא בין שניה לשמע אבל מי שעונה אמן אחר ברכת עצמו בין יחיד בין צבור הוי טעות ונקרא בור והוי הפסקה בדבר שלא הי' לו להפסיק וכ"ש המפסיק באמן אל מלך נאמן דאיכא תלת דמפסיק בין ברכה לקריאה. ועוד דמפיק שם שמים לבטלה ועבר על (שמות כ, ג) לא תשא דהזכרת השם הכא לית ליה ענינא דמדכר ליה לא להבוחר בעמו ישראל ולא לשמע ישראל והויא לבטלה. ועוד כיון דלאו לצורך ברכה הוא אלא לאשלומי רמ"ח תיבות הוי ליה תוספת בק"ש והא תוספת לאו יעקב אמרה ולא בניו ולא משה אמרו וא"כ אנן היכי אמרינן ליה, השתא ברוך שם כבוד מלכותו אי לאו דאמרינא יעקב לא הוה אמרינא ליה ואע"ג דאמריה יעקב לא אמרינא ליה אלא בחשאי (פסחים נו, א) ואנן ניקום ונימא מדעתין מידי דלא אמריה יעקב ולא משה ולא איתיה לא במתני' ולא בגמרא אלא מחוורתא דהאי מנהגא לית ליה עיקר ומאן דיכיל לסלוקיה שלא ע"י מחלוקת אלא בחבורה שדעה אחת לכולם שפיר דמי ומאן דלא יכיל לסלוקיה ליסלקיה אנפשיה. ע"כ דבריו. ולהשלים רמ"ח תיבות אומר במדרש רות (מדרש רות החדש פ"א) אמר ר' נהוראי א"ר נחמיה בק"ש יש רמ"ח תיבות כמנין איברים של אדם והקורא ק"ש כתקנה כל אבר ואבר נוטל תיבה אחת ומתרפא בה וזהו שאמר הכתוב (משלי ג, ח) רפאות תהי לשרך. אדהכי מטא האי ינוקא לאיי מאורחא יתיב קמייהו שמע אילין מילין קם על רגלוהי ואמר הלא בקריאת שמע אין שם אלא רמ"ה תיבות אמר ליה ר' חייא תיב ברי תיב יתיב א"ל ברי שמעת בהאי מידי אמר כך שמעית מאבא בק"ש יש רמ"ה תיבות חסר תלת לתשלום מנין איבריו של אדם ומשום הא תקינו שיהא ש"צ חוזר לשלש תיבות ומאי ניהו ה' אלהיכם אמת כדי להשלים לכל הקהל רמ"ח תיבות וכדי שלא יפסיק לאמת לא פחות ולא יותר משלשה ועם כל דא הוה אבא קרי על דא (קהלת א, טו) וחסרון לא יוכל להמנות לתשלום הנהו ג' תיבות דמשלים ש"ץ לא יוכל להמנות לתשלום רמ"ח כשאר הצבור. אדהכי אתא ר' יהודה בריה דרב פנחס ויתיב לגבייהו, אמר להו במאי עסקיתו אמרו ליה במילי דק"ש והכי אמר האי ינוקא אמר ודאי הכי הוא, והכי א"ר יוסי בן דורמסקית משמיה דר"ע חסידים הראשונים תקנו ק"ש כנגד עשרת הדברות וכנגדן מנין איבריו של אדם ותקינו שיהא ש"ץ חוזר ומשלים אותם ומאי נינהו ה' אלהיכם אמת.
<h2>דף קא.</h2>
נשאל הר"ם במז"ל קהל שהתפללו וכלם בקיאין בתפלה אם ירד שליח צבור לפני התיבה ויחזור התפלה בקול רם או אינו חוזר כי חזרת התפלה היא שלא לבייש את מי שאינו בקי ובכאן כלם בקיאין ואינו חוזר משום ברכה לבטלה הואיל וכבר יצאו כלם ידי חובת עצמם בלחש או ירד לפני התיבה ויחזור כדי שלא תתבטל תורת הסדר, וא"ת כי לא תתבטל תורת הסדר אלא א"כ יהיה בקהל מי שאינם בקיאין כמה יהיו שחוזרין בשבילם. והשיב הואיל ותקנו חכמים ז"ל שירד ש"צ לפני התיבה להוציא את מי שאינו בקי ולדברי ר"ג שאמר (ר"ה ל"ג, ל"ד) אפילו הבקי שלא התפלל בינו לבין עצמו לא תהיה חזרת ש"צ ברכה לבטלה כלל מפני עיקר התקנה, ואע"פ שלא יהיה בקהל מי שאינו בקי כמו שתקנו הקדושא בבית הכנסת והיה עיקר זה מפני האורחים ונתחייבו לאמרו בכל בתי כנסיות ואע"פ שאין שם אורחים. וכמו שתקנו ברכה אחת מעין שבע בליל שבת בשביל המאחרים לבא בבית הכנסת (שבת כ"ד, ב') ונתחייבו לאומרה תמיד ואע"פ שהיו שם כל הקהל. וכן על דבר הנתקן בשביל דבר אח' אין ענינו שלא נעשית התקנה ההיא עד שיהיה שם אותו הדבר שנתקנה בשבילו, רק ענינו שנעשה התקנה ההיא על כל פנים גזרה שמא יהיה שם אותו הדבר שנתקנה בשבילו. וצריך שיובן זה הענין שאם לא כן היו החכמים נותנין דבריהם לשיעורין, והיה צריך בכל תפלה לחפש כל איש ואיש שבבית הכנסת אם הוא בקי אם לא, ואז יחזור ש"צ התפלה וזה כולו חוץ מענין הגזירות והתקנות. עד כאן דבריו.
<h2>דף קד:</h2>
ברוך אתה ה' אמ"ה אשר נתן לנו תורת אמת שנאמר (תה' קי"ט, קמ"ב) ותורתך אמת. וא"ת ברכה זו למה פותחת בברוך והלא סמוכה היא לברכה שלפני התורה כמו אמת ויציב ויראו עינינו דאמרי' בהו דפסוקים לא הוו הפסק וי"ל דכי אמרינן פסוקים לא הוו הפסק הני מילי פסוקים הקבועים תמיד כגון פסוקים שיש בין השכיבנו ליראו עינינו ופסוקים שיש בין ברכת יהללוך שלאחר ההלל לברכה שלפני ההלל. אבל בקריאת התורה הוו הפסק כיון שאינם קבועים תמיד. וכן תפרש ברכה שלאחר ההפטרה. א"נ משום דבימיהם לא היו מברכין אלא ראשון ואחרון הילכך צריך לפתוח האחרון בברוך. אי נמי כיון שהוא אחר קריאה בספר נראה שהיא תחלת המעשה. ולהאי טעמא ניחא נמי ברכה שלאחר קריאת המגלה.
אלהי נשמה ברכה זו אינה פותחת בברוך ולא מפני שהיא סמוכה לברכת אשר יצר דהא אמרינן בפרק הרואה (ס', ב') כי מתער לימא הכי אלהי נשמה וכו' וברכת אשר יצר אומרה לבדה בכל עת שעושה צרכיו אלא פירש הראב"ד מפני שהיא סמוכה לברכת המפיל חבלי שינה על עיני ושינה אינה הפסקה מפני שאינה מעשה וקשיא לי לדבריו שהרי אי אפשר שלא יקיים מצות עונה וצריך שיסוח קודם שישמש מטתו כדאיתא בפרק הרואה (ס"ב, א'). והנכון כמו שפירש רבינו תם שאינה פותחת בברוך מפני שהיא ברכת הודאה שמודה לשם שהחזיר לו נשמתו להתנועע בה ולקום בבקר לעשות צרכיו שאם אינו מקדים תחלה הודא' על מה שתחול הברכה הויא לה ברכה לבטלה. וכן ברכת הגשמים דאמרי' (ברכ' נ"ט, ב') מודים אנחנו לך על כל טפה וטפה וכו' אינה פותחת בברוך מפני שהיא ברכת הודאה על התועלת העתידה לבא מהגשמי'.
בא"י אמ"ה אקב"ו על דברי תורה והגית בו יומם ולילה כך אומרים בספרד. ויש מקומות שאומרים לעסוק בדברי תורה ומנהג ספרד יותר נכון שכולל עסק הלמוד ועשיית המצות וכן כתב אבן הירחי. ונהגו ישראל להתנועע בשעה שקורין כי כשנתנה התורה נרתעו כלם שנאמר (שמות כ, טו) וירא העם וינועו וכתיב כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך להודיע כי הוא וכל עצמותיו עסוקים יחד להלל ולשבח לשם. הערב נא י"י אלהינו כתב רבינו תם שאין זה כי אם סיום ברכה ראשונה וצריך לומר והערב נא בויו. וראייתו לפי שכל מקום שהברכות קצרות ואפילו ברכה הסמוכה לחבירתה פותחת בברוך כגון המבדיל בין קדש לחול שפותחת בברוך ולא מקריא סמוכה לברכת הבשמים והאש שהזכיר תחלה, וגם בשבע ברכות של חופה שפותחת בברוך ברכת אשר יצר ולא מקריא סמוכה לברכת שהכל ברא לכבודו ויוצר האדם שהזכיר תחלה משום דמטבע קצר הן ומטבע ארוך עם מטבע קצר לא הויא סמוכה לחבירתה אלא ארוך עם ארוך שהם מטבע א'. וא"כ הי' צריך שברכה זו תהא פותח' בברוך שאותה שלפני' היא קצרה ולכך אינה כי אם סיום ברכה ראשונה, אבל הר"מ במז"ל (תפלה ז', י"א) מנאה ברכה בפני עצמה וכן עיקר כיון שהלשון משתנה ומדבר להבא וכך נוהגים לאמרה בלא וי"ו. ומה שאמר ר"ת דמטבע ארוך עם מטבע קצר לא הויא ברכה הסמוכה לחברתה. וכתוב בחדושי רב"ש דהא ליתא ומוכח לה מהירושלמי דקתני (ברכות א', ח') כל הברכות פותחין בברוך חוץ מברכה הסמוכה לחבירתה. ומקשי והרי הבדלה, כלומר שיש בה כמה ברכות תחלה ואפילו הכי פותח בה בברוך ומתרץ שניא היא דר' מפזרן, כלומר שאינו אומרן על הכוס אלא כל אחת לבדה ש"מ דאי לאו דר' מפזרן לא היה פותח בה בברוך משום דברכה סמוכה לחבירתה מקריא ואע"ג דהויא עם מטבע קצר. והכא נמי בהערב נא משום הכי אינו פותח בה בברוך דהויא סמוכה עם מה שלפניה. ואם תאמר בשבע ברכות של חופה למה פותח באשר יצר בברוך והלא סמוכה היא למה שלפניה וי"ל שם טעם אחר, כמו שנפר' במקומה. וכתב ה"ר זרחיה הלוי ותקנו חכמים שלש ברכות אלו כנגד מקרא שהיא פר' צו ומשנת איזהו מקומן ותלמוד ר' ישמעאל שהם שלשה ענינים של תורה. והשיג עליו הראב"ד וכי היכן מצינו שיברך תחלה על מצות הרבה ביחד ואח"כ יעשה אותם, אדרבה היה לו לומר שיקרא כסדר ברכותיו יברך ויקרא יברך ויקרא. וכתוב בחדושי רב"ש הא לאו קושיא היא דמכל מקום אע"פ שהם שלשה ענינים כלהו תורה מיקרו ואכל חד וחד שייכי כל הברכות ומשום הכי אין אנו קפדין לברך ולקרות על סדר ברכותיו.
בא"י אמ"ה אשר בחר בנו וכו' לקמן אפרשנה בענין ספר תורה בצבור. וא"ת ברכה זו למה פותחת בברוך והלא סמוכה היא לברכת הערב נא וי"ל כיון שלפעמים אומרה בפ"ע כשקורא בספר תורה בציבור ואינה סמוכה לאחרת כלל לפיכך פותח בה בברוך.
ברוך אתה ה' אמ"ה אשר יצר את האדם בחכמה. ברכה זו אין בה דין ברכה הסמוכה לחברתה שלא לפתוח בה בברוך שהרי על נטילת ידים אומר כמה פעמים בלא אשר יצר ואין דין ברכות הסמוכות שלא לפתוח בברוך כי אם הראשונה אלא כשהם סמוכות לעולם שאין אומר זו בלא זו לעולם.
כשרוחץ פניו מברך המעביר חבלי שינה מעיני ותנומה מעפעפי (ברכות ס"ב) לפי שכשהעביר ידיו על עיניו ובירך פוקח עורים העביר קצת עוצם מעיניו וקצת מעפעפיו ועדיין עוצם עיניו לא העבירו כלו עד שירחצם במים. יהי רצון מלפניך ה' אלהי על שם (משלי י"ח, כ"ב) ויפק רצון מה'. ואלהי אבותי. ברוב התפלות מזכירין זכות אבות. ואם תאמר ברכה זו למה אינה פותחת בברוך והלא אין ברכה סמוכה לה שאלו הברכות הקטנות אינם סמוכות לה שכל אחת מהן צריך לאומרה בשעתה כמו שאמרנו ואע"פ שיש שסודרין אותם ביחד אעפ"כ אינם סמוכות לה כמו ברכת הבדלה שהיא סמוכה לברכות שלפניה ואפי' הכי פותחת בברוך מפני שיש שמפזרין אותם, ואף שמכנסן פותח בהן בברוך. ויש לומר שהיא סיומה של ברכת המעביר שינה וכן היא כתובה בגמ' בנוסחאות מדוייקות סמוכה לה בלא פירוד, וכן מצאתיה בסדר רב עמרם ורב סעדיה וכן היא דעת הרא"ש. וכתב עוד שצריך לומר ויהי רצון בויו ולאפוקי מן המקומות שנוהגין לפתוח בבית הכנסת מיהי רצון ולא יתכן.
כששומע קול תרנגול מברך בא"י אמ"ה הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה. ברכות אלו אע"פ שהן סמוכות הן פותחו' בברוך מפני שהן מטבע קצר, וגם א"א לכלול הכל בברכה א' כי כל אחד מהם הוא ענין בפני עצמו וצריך לברך על כל אחד ואחד.
<h2>דף קה:</h2>
ואמרינן בירושלמי אסור לאדם לעשות מלאכה עד שעה שיבדיל. וגרסינן בברכות אמר רב יהודה אמר שמואל המבדיל בתפלה צריך להבדיל על הכוס ואם הבדיל על הכוס עושה צרכיו קודם שיבדיל וכ' הנגיד הבדיל בתפלה עושה צרכיו קודם שיבדיל על הכוס. ואם לא הבדיל לא בזו ולא בזו וצריך לצאת לדרך או לעשות צרכיו מברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם המבדיל בין קדש לחול וכו' ועושה צרכיו אלא שאסור לו לטעום כלום עד שיבדיל על הכוס.
<h2>דף קיג:</h2>
קשר של תפלין הלכה למשה מסיני. (מנחות ל"ה, ב') והוא שיקשור רצועות של ראש כעין דלת ובזה יראה עליהם שדי, שין שעל בית החיצון ודלת שנראית בקשר ויוד נראית בקשר רצועה של יד שהוא כמו רצועה קטנה וראשה כפוף כעין יוד. ועל זה אמרו חז"ל (דברים כ"ח, י') וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך אלו תפלין שבראש לפי שכתוב עליהם רוב השם שין דלת ובשל יד אין בהם אלא יוד וגם תמצא שם ה' נקרא ר"ת שין שהוא בשל ראש. ותמצא כי בשלש מצות נאמר אות במילה ובשבת ובתפלין. במילה והיה אות ברית ביני וביניכם. בשבת (שמות ל"א, י"ז) ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם. בתפלין (שמות י"ג, ט"ז) והיה לאות על ידכה והן שלשתן אות ועדות לישראל שהם עבדים להקב"ה וע"פ שנים עדים יקום דבר כי כל אחד מישראל אינו יהודי שלם אלא א"כ יש לו שני עדים שהוא יהודי. הילכך בשבת ויו"ט שנקרא גם כן אות שבת פטור אדם מלהניח תפלין כי יש לו ב' עדים כי הוא יהודי שבת ומילה, אבל בחול חייב כל אחד להניח תפלין כדי שיהיו לו שני עדים תפלין עם המילה, וכל מי שאינו מניח תפלין אין לו כי אם עד אחד שהוא יהודי ולכך חושבו כמנודה לשמים בפרק ערבי פסחים. כתב גאון שמנהג החכמים לנשק התפלין בשעת הנחתן ובשעת חליצתן.
<h2>דף קיז.</h2>
הללויה הללו אל בקדשו (תה' קנ) וכתיב כל הנשמה תהלל יה כנגד מאמר תשיעי שהוא ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו שאין בכל הנבראים מי שיודע להלל אלא האדם המדבר. ויש במזמור הזה עשרה פעמים הללו כנגד עשרה מאמרות. והללויה אינו מן המנין שהוא תיבה אחת כדאמרינן בפרק ערבי פסחים שהוא כולל שם ושבח בתיבה אחת.
<h2>דף קכא:</h2>
כשמתעטף בציצית מברך בא"י אמ"ה אקב"ו להתעטף בציצית ופי' להתעטף מלשון התרגום מעיל צדקה יעטני (ישעיה ס"א, ו') עטפני. וכל זמן שמתכסה בו ביום צריך לברך עליו ואפי' כמה פעמים. אבל בלילה אינו מברך עליו מפני שאין מצות ציצית נוהגת אלא ביום כמו שאמרנו בהקדמת הספר הזה. וחייב לברך עליו מעומד. ושש מצות הן שברכתן מעומד סימן להם עלץ שלם, עומר, לבנה בחדושה, ציצית, שופר, לולב, מילה. כי באלו הוא כתוב לכם בעומר וספרת' לכם (ויקרא כ"ג, ט"ו), וכן בלבנה (שמות י"ב, ב') החדש הזה לכם, וכן בציצית והי' לכם לציצית (במדבר ט"ו, ל"ט), וכן בשופר יום תרועה יהיה לכם (במדבר כ"ט, א'), וכן בלולב ולקחתם לכם (ויקרא כ"ג, מ'), וכן במילה המול לכם כל זכר (בראשית י"ז, ו'). ואנו למדין חמשתן בגזירה שוה מלכם הכתוב גבי עומר, וספיר' העומר מעומד שנאמר מהחל חרמש בקמה (דברים ט"ז, ט') אל תקרי בקמה אלא בקומה קרי בי' בקימה ויש מצוה אחרות שמברכין עליהן מעומד למצוה מן המובחר ואם לא בירך מעומד אין לחוש כגון הלל ומקרא מגלה וסוכ' וי"א כלל לזה כי כל מצוה שאין בה הנאה מברכים עליה מעומד.
